זן מאסטר וו בונג (ג'ייקוב פרל) הוא המורה המנחה של עשרות מרכזי זן באירופה ועומד בראש בית הספר לזן קוואן אום באירופה. לפני היכרותו עם זן מאסטר סונג-סאן והפיכתו לתלמיד הראשון שלו באמריקה בשנת 1972, תרגל עם סוזוקי רושי במרכז הזן סן פרנסיסקו והקדיש שנה לתרגול עם טארת'ינג טולקו במרכז המדיטציה הטיבטי ניינגמפה בברקלי, קליפורניה. הוא סייע לזן מאסטר סונג-סאן בהקמתו של בית הספר לזן קוואן אום בפולין בשנת 1978. ב-1984 הוא קיבל אינקה (הסמכה ללמד) והחל ללמד בקביעות בארצות הברית ובאירופה. בוגר אוניברסיטת בראון, שם התמקד בלימודי מתמטיקה, ומחזיק חגורה שחורה בדרגה רביעית בשים גום דו, אמנות חרב קוריאנית. ב-1993 קיבל העברה של הדהארמה ונהיה הפטריארך השבעים ותשע בשושלת הלימוד שלו. הוא מתגורר עם אשתו, זן מאסטר בון יו וילדיהם במרכז הזן בפריז.
"...כפי שאמרתי בתחילת השיחה. הדבר שאותו אנו עושים הוא המורה שלנו. החשוב ביותר הוא המיינד שלנו "שאינו יודע". כאשר אנו פונים למורה לקבל עזרה, זה אותו הדבר. יותר מאשר מלותיו או מלותיה החדות והחודרות, הכנות והפתיחות שלנו הם בחשיבות עליונה.
יש סיפור נהדר על נזיר קוריאני שהיה טיפש במיוחד. הוא היה כה טיפש שהוא לא יכול היה להבין אף שיעור דהארמה ולכן בסופו של דבר הפסיק ללכת אליהם. הוא לא הצליח להבין קונג- אנים ולכן הפסיק ללכת לראיונות אישיים. הוא אפילו התקשה בישיבת זן ומשהרגיש טיפש מידיי הפסיק לשבת. כיוון שלא יכול היה לעשות כל דבר אחר, כל שעשה במנזר היה מדיטציית עבודה. יום אחד, הוא הלך אל המורה שלו ואמר, "מאסטר, אני טיפש מכדי לעשות דבר. התוכל לעזור לי בדרך כלשהי, לומר לי משהו שיסייע לתרגול שלי?" אז המורה שלו נתן לו משפט הווא-דו, קונג אן לעבוד איתו: "מיינד הוא בודהה". מכיוון שהנזיר היה כה עמום הוא טעה בקליטת המשפט. מה ששמע היה, "סנדלי קש הם בודהה", שנשמע מאד דומה בקוריאנית. הנזיר היה מבולבל מאד כאשר נפרד מהזן מאסטר. הוא חשב: "איזה קונג אן קשה! כיצד יעלה בידי להבינו?"
בכל יום הוא תרגל מדיטציית עבודה והשאלה ליוותה אותו בכל זמן, בכל מקום: "מה המשמעות של 'סנדלי קש הם בודהה'?"
יום אחד הוא מעד כנגד סלע והנעל שלו התעופפה. בימים ההם נעליים באמת היו עשויות מדשא או קש. כאשר הנעל שלו התעופפה היא נחתה ונקרעה. באותו הרגע הנזיר זכה להארה. מאושר, הוא מיהר אל הזן מאסטר תוך שהוא צועק "אני מבין, אני מבין". הזן מאסטר שאל, "מה אתה מבין?". הנזיר אחז בסנדל שלו, הכה בו את הזן מאסטר ואמר, "הנעל שלי קרועה". הזן מאסטר שמח מאד.
לכן, איננו זקוקים לדבר מה מיוחד או לאיזשהו לימוד נעלה. "סנדלי קש הם בודהה" אינה בדיוק הצהרה מאד חכמה. הדבר שאנו צריכים לעשות הוא לטפח את השאלה, האש שלכולנו יש בפנים, ולא לתת לה לצאת. כל החכמה כבר מצויה שם. ברגע הזה, זה כבר לפנינו. בכל מקום שבו אנו נמצאים, בכל דבר אותו אנו עושים, זהו המורה שלנו."