זן מאסטר סונג-סאן (דה סואן סה נים) הוא המורה המייסד של בית הספר לזן קוואן אום, והנו הפטריארך השבעים ושמונה בשושלת הצ'וגי של הבודהיזם הקוריאני. הוא זכה להארה כשהיה בן עשרים ושתיים, ולאישור הזן מאסטר הקוריאני המפורסם קו-בונג. בשנים הראשונות הקדיש את עצמו לבנייה מחדש של מסדר הצ'וגי וייסד ארגון חילוני חשוב- האיגוד הבודהיסטי המאוחד (United Buddhism Association). לאחר שייסד מנזרים בטוקיו ובהונג קונג, הגיע סונג-סאן לארה"ב, בהופכו לזן מאסטר הקוריאני הראשון שחי ולימד במערב. בסיועם של קבוצת תלמידים מצומצמת, הוא יסד את מרכז הזן בפרובידנס, שברבות הזמן הפך למרכז העולמי של למעלה ממאה מרכזי זן ברחבי ארה"ב, אירופה, אסיה ואפריקה. זן מאסטר סונג-סאן הנו המחבר של "מצפן הזן" (Compass of Zen), "העולם כולו הוא פרח אחד – 365 קואנים לחיי היום יום", "אפר על הבודהא", "רק לא יודע", "עשרת השערים" וספר השירים "עצם החלל".
זן מאסטר סונג סאן הקוראני היה בין הזן מאסטרים הראשונים שיצאו למערב והביאו אליו את תבונת הזן. השגתו היה גדולה כל כך שיכול היה, במעט האנגלית שמלמל, לבנות לימוד גבוה וברור לכל אדם. מגבלות השפה היוו בשבילו יתרון ולא חסרון, משום שכך יכול היה להעביר את חכמת הזן במילים ספורות ומאוד מחודדות ולהישאר נאמן לה.
זן מאסטר סונג סאן אדם שזכה להארה גדולה בחייו והשתמש בה לכל אורכם לטובת אנשים אחרים, לטובת הלימוד והפצת הדהארמה. הקים את בית הספר הבינלאומי הקוראני לזן "קוואן אום". לבית הספר מרכזים רבים בכל העולם בו עברו מתחילת שנות השבעים ועד היום אלפים רבים מאוד של אנשים ואולי אפילו מיליונים. כך הוא ה"בודהיסאטווה" – אדם שהתעורר ויכול לעזור ולהציל מיליוני נפשות תועות.
ביום שלישי ה – 30 בנובמבר 2004 בשעה 17:15 שעון דרום קוריאה עזב זן מאסטר סונג סאן את גופו. שנים ארוכות היה חולה סוכרת, לב וכליות, אך לא עצר לרגע בפעילותו האינטנסיבית והחובקת עולם, ונחשב לנס רפואי מזה למעלה מעשרים שנה. כפי שיודע אדם מואר לעשות כך ידע גם זן מאסטר סונג סאן להשתמש בקארמה שלו לטובת אנשים אחרים. במשך שנים הפך את קארמת הגוף החולה שלו לחומר והשראה לתלמידיו הכבולים והצמודים בתודעתם לגופם הפיזי ומגבלותיו. בכל פעם שהובהל לבית החולים היה מנצל את ההזדמנות כדי לחזק אצל תלמידיו את ה"שאלה", השאלה הקיומית הקיימת בבסיס תודעתו של כל בן אנוש, שאלת מעגל החיים והמוות ואיך לעזאזל משתחררים ממנו.
הוא נולד ב – 1927 לזוג הורים פרוטסטנטיים בצפון קוריאה. לאורך כל חייו הצעירים, עד גיל 20 בערך חווה מציאות קשה ואלימה מאוד בארצו. קוריאה נשלטה ע"י היפנים, כיבוש אכזרי מאין כמוהו, והוא נאסר בשל הצטרפותו לצבא מורדים לאחר שניצל בנס מעונש מוות. לאחר שהשתחרר מהכלא המשיך לשוב ולנסות לברוח לסין ולהצטרף שם לצבא המורדים הקוראני.
בתום כיבוש יפני אכזרי של 40 שנה שהותיר קוריאה הרוסה ומפוררת, פוליטית, חברתית ותרבותית הגיעו הקומוניסטים. מי שחשב שעד עכשיו היה רע וקשה הבין שהדברים יכולים להיות גם גרועים יותר. ב – 1946 עזב את משפחתו בצפון קוריאה ועבר לדרום. הוא חשב ששם יוכל ללמוד ולנהל חיים שפויים יותר, אך שוב התבדה. הצבא האמריקאי היה שם והמלחמה בין צפון ודרום, קפיטליזם וקומוניזם נכנסה לשיאה. הכאוס חגג בקוריאה והסבל היה רב וקשה.
בשל מעורבותו הפוליטית וניסיונו הכן במשך שנים לנסות ולמצוא פתרון לסבל בארצו, הוא התחיל להבין כי שורש הבעיה אינו רק במצב החיצוני פוליטי אלא נעוץ עמוק בתוך הטבע האנושי עצמו. באוניברסיטה למד פילוסופיה מערבית והושפע מאוד מהלימוד של סוקרטס שהצביע לכיוון של "דע את עצמך". הוא הבין כי רק אם ירד לשורשו של עניין זה יוכל להתקרב לתשובה אותה חיפש.
ב – 1948 נקרעה ארצו לשניים והוא היה מאוכזב מאוד. שתי בובות מנהלות את ארצו האהובה והשסועה ואפילו אז לא היה בה שקט ושלום. משהו קרה לו באותה עת, הוא התבונן בעולם וראה רק אנשים רבים ונלחמים זה בזה, לא נראה שאף אחד באמת יודע מהי הדרך הנכונה וגם באוניברסיטה כבר הבין שלא ימצא את התשובה. הוא הבין כי אין לו כל ברירה והוא חייב לצאת ולמצוא את דרכו שלו, את הטבע האמיתי שלו, ובעצמו!
זן מאסטר סונג סאן יוצא להרים
הוא עזב את האונב' והלך להרים. הוא היה כל כך מיואש מהעולם שהשאיר מאחור שהוא היה נקי לגמרי מכל רבב של היקשרות אליו, בהולכו להרים הוא ויתר על הכל וזה אולי היה מה שאיפשר לו לחוות הארה כל כך גדולה וכל כך מהר. הוא גילח את ראשו ונשבע לא לשוב עד שימצא תשובה.
בהרים פגש נזיר שהפגיש אותו לראשונה עם הבודהיזם. הוא נתן לו לקרוא את סוטרת היהלום שאומרת "כל הדברים שמופיעים בעולם הנם בני חלוף, אם תוכל ליראות את כל הדברים שמופיעים כאילו מעולם לא הופיעו, אז תוכל להכיר את הטבע האמיתי שלך." משפט זה הכה בו ובמשך השבועות הבאים למד וקרא סוטרות בודהיסטיות רבות.
הוא הבין מהר מאוד את הבודהיזם ואת הסוטרות ומהר מאוד גם הבין שכל מה שחסר לו עכשיו זה לתרגל. הוא הבין שאין לו יותר מה לבזבז זמן בקריאה ולימוד של חומרים אלא זה הזמן לתרגל בכל הכוח.
ריטריט בן 100 ימים
עשרה ימים בלבד לאחר שהפך לנזיר יצא חדור נחישות ומוטיבציה לפצח את ה"שאלה". הוא יצא למקום מבודד בהרים לריטריט\ התבודדות בן 100 ימים. במשך זמן זה הוא אכל רק אבקת מחטי אורנים, תרגל 20 שעות ביום מדיטציה ו- CHANTING (שירת סוטרות ומנטרות) ועשה מקלחות במי הקרח שבמפל הקרוב.....בקיצור עינוי רציני מאוד. במשך 50 הימים הראשונים ספקות באו והלכו, שאלות כמו "למה הייתי צריך ללכת לקיצוניות שכזאת ולעשות את זה?", "למה לא יכולתי להישאר באיזה מנזר לתרגל ובהדרגה להגיע להארה?" ועוד ועוד, המיינד לא הפסיק לתקוף, הוא ארז בכוונה לעזוב וללכת תשע פעמים, אבל בסוף, למזלנו, נשאר.
אחרי 50 יום הגוף שלו היה כל כך מותש שכל מיני שדים החלו להופיע ולאיים עליו, בכל לילה היו לו סיוטים. שדים הופיעו מהחשכה, רוחות התגנבו מאחור וכרכו את אצבעותיהן הקרות על צווארו, חיפושיות ענק הילכו על רגליו, נמרים ודרקונים ניצבו לפניו...הוא היה תחת איום תמידי והפחד שלט. לאחר בערך חודש כזה החזיונות הפכו לחזיונות נעימים, הבודהא הופיע ולימד אותו סוטרות, בודהיסאטוות הופיעו בלבוש מדהים וליטפו אותו והבטיחו לו גן עדן, "קוואן סאום בוסל", הבודהא של החמלה הופיעה והעירה אותו קלות משנתו....בתום היום ה – 80 גופו היה שוב חזק ונקי. ביום ה – 100 הוא חווה חווית הארה גדולה בה נעלם גופו והפך אחד עם היקום....באותו לילה הוא ישן מצוין!
לאחר שירד מן ההרים פגש את זן מאסטר קו-בונג שנחשב לזן מאסטר המבריק ביותר בקוריאה וגם לאחד מאילו היותר מחמירים עם תלמידיהם. הוא ידע כי עליו לבדוק ולאשרר את הארתו עם מורה וקו-בונג זן מאסטר היה האידיאלי למשימה. בראיון אישי הוא נשאל ע"י קו-בונג זן מאסטר שאלה:
"נזיר שאל פעם את זן מאסטר ג'ו ג'וו שאלה: 'למה בודהידהארמה בה לסין?'
ג'ו ג'וו ענה: 'עץ האורן בגינה הקדמית.' מה המשמעות של תשובה זו?".
סונג סאן הבין אך לא ידע איך לענות, הוא רק יכול היה לאמר "לא יודע".
קו בונג זן מאסטר אמר: "רק תחזיק את המיינד ה'לא יודע' הזה, זה זן מיינד אמיתי!".
עוד ריטריט ו"העברה".
באותו סתיו הוא נשלח לשבת עוד ריטריט של 100 ימים במנזר ביחד עם נזירים נוספים, כשיצא מריטריט ובדרכו חזרה לפגוש את המורה שלו עבר אצל 3 זן מאסטרים מפורסמים בקוריאה ואצל כל אחד מהם קיבל "אינגה" = אישור להארתו. כשהגיע למורה שלו אמר:
"כל הבודהות התבררו כגוויות מתות, מה עם טקס הלוויה?"
קו בונג זן מאסטר אמר: "תוכיח!"
סונג סאן הוציא מתרמילו חתיכת דג מיובש ובקבוק יין ואמר: "הנה השאריות מטקס ההלוויה"
קו בונג זן מאסטר אמר: "אז תמזוג לי קצת יין"
סונג סאן אמר: "או-קיי תן לי את הכוס שלך ואמזוג!"
קו בונג זן מאסטר הושיט את שתי כפות ידיו.
סונג סאן הכה בהן עם הבקבוק ואמר: "זו לא כוס אלו הן שתי כפות ידיך" ושם את הבקבוק על הרצפה.
קו בונג זן מאסטר צחק ואמר: "לא רע לא רע, אתה כמעט סיימת אך יש לי מספר שאלות נוספות לשאול אותך".
הוא המשיך ושאל את סונג סאן עוד כמה וכמה קואנים (שאלות/חידות זן) מהקשים ביותר, וסונג סאן ענה על כולם בקלות ובהצלחה. לבסוף נותרה עוד שאלה אחת אחרונה.
קו בונג זן מאסטר שאל: "העכבר אוכל את האוכל של החתול, אך קערת החתול שבורה, מה זה אומר?"
סונג סאן נתן מספר תשובות אך קו בונג הנהן לשלילה, סונג סאן רגז ואמר: "3 זן מאסטרים נתנו לי "אינגה" מדוע אתה מסרב?"
קו בונג זן מאסטר אמר: "מה זה אומר? תן לי את התשובה."
במשך 50 דקות הם ישבו שם בשתיקה מוחלטת, דרוכים ומביטים זה לזה בעיניים בלי למצמץ אפילו לרגע. ואז לפתע לסונג סאן הייתה התשובה. עיניו של קו בונג זן מאסטר אורו ופניו נמלאו חדווה עמוקה, הוא חיבק את סונג סאן ואמר: "אתה הפרח ואני הדבורה."
ב- 25 לינואר 1949 סונג סאן קיבל העברה (TRANSMISSION) מקו בונג זן מאסטר והפך לפטריארך ה – 78 בשושלת זו. הוא היה הזן מאסטר היחיד שקו בונג הסמיך בחייו. הוא גם היה הזן מאסטר הצעיר ביותר בקוריאה, הוא היה רק בן 22 בהופכו לזן מאסטר. לאחר הטקס קו בונג זן מאסטר אמר לו: "בשלוש שנים הבאות אתה תהיה בשתיקה מוחלטת. אתה אדם חופשי....ניפגש בעוד 500 שנה."
אם תסתכלו על בני אנוש בעולם היום, תבחינו שהם אינם בני אנוש. הם אינם נוהגים כבני אנוש. כאשר אדם נוהג בצורה נכונה אז הוא או היא הופכים לבני אנוש אמיתיים. מרגע לרגע, מה אתה עושה? מהו הכיוון הנכון שלך? מרגע לרגע מהם החיים הנכונים שלך? כיצד מוצאים את הדרך הנכונה, כיצד מושיעים את כל היצורים מסבל?
אנו מגיעים לעולם בידיים ריקות. מה אנו עושים בתוך העולם? מדוע באנו לתוך העולם? הגוף הזה הוא דבר ריק. מהו הדבר שסוחב את הגוף הזה ממקום למקום? מניין הוא בא? עליך להבין זאת, עליך למצוא זאת. אם תרצה למצוא זאת, עליך לשאול את עצמך, "מה אני?" יש לשמור על השאלה הגדולה הזו בכל זמן. על החשיבה להעלם. עלינו לשים בצד את כל החשיבה שלנו. אז האני האמיתי שלנו מופיע, אז המיינד האמיתי שלנו מופיע...
בעולם של היום, כמה אנשים באמת רוצים לתרגל מדיטציה? אנשים רבים אינם מתרגלים כלל, עסוקים כל היום בתרגול התאוות שלהם, הכעסים שלהם ובורותם. כאשר תאבד את הגוף הזה, אין דבר שתוכל לקחת יחד איתך. כאשר הגוף הזה נעלם, מה תיקח איתך? מה תעשה? לאן תלך? אינך יודע, נכון? אם "הלא יודע" הזה הוא צלול אז המיינד שלך צלול וגם המקום אליו אתה הולך הוא צלול. אז אתה מבין את התפקיד שלך, אתה מבין למה באת לעולם. אז אתה מבין את מעשיך בעולם. כאשר אתה מבין זאת, אז אתה הופך לבן אנוש.